Google+
 
 



תיאוריה מוזיקלית
BananoMusic אולפן הקלטות באילת
 
 
קונטרפונקט הוא צירוף של שני קווים מלודיים עצמאיים (או יותר) תוך יצירה של מרקם הרמוני ביניהם. מקור המילה קונטרפונקט הוא הביטוי הלטיני "פונקטום קונטרה פונקטום" (נקודה מול נקודה). הצורות המוזיקליות הקונטרפונקטיות העיקריות הן הקאנון והפוגה, אולם יכולים להיות קטעים קונטרפונקטיים גם ביצירה שאינה מבוססת על קונטרפונקט. הקונטרפונקט הפשוט ביותר הוא "קונטרפונקט דו-קולי", המבוסס על צירוף של שני קווים מלודיים, אך יצירות מורכבות יותר מתבססות על "קונטרפונקט רב-קולי".

השימוש בקונטרפונקט החל כבר במאה ה-10 אך הגיע לשיאו במאות ה-16 וה-17. צורת המדריגל, שהייתה נפוצה בעיקר באיטליה במאה ה-16, שכללה את השימוש בקונטרפונקט כמו גם הלחנת המיסה הכנסייתית וצורת המוטט. המלחינים הבולטים שכתבו יצירות קונטרפונקטיות באותה התקופה הם לאסו, ויקטוריה, ג'זואלדו, מונטוורדי ופלסטרינה.

במאה ה-17 החל, במקביל לכתיבת הקונטרפונקט המוקפד, ז'אנר של כתיבת קונטרפונקט "חופשי". הקונטרפונקט החופשי אינו מקפיד על הכללים המחמירים שהיו נהוגים עד אז, ושם את הדגש על יצירת המרקמים ההרמוניים משילוב הקולות העצמאיים.

בשנת 1725 תיאר יוהאן יוזף פוקס את האופנים השכיחים לכתיבת קונטרפונקט בספרו "גראדוס אד פרנסום". על בסיס ספר זה התפתחה שיטת הלימוד המוכרת בשמה "קונטרפונקט הסוגים". כמו כן, במחצית הראשונה של המאה ה-18 הביא יוהאן סבסטיאן באך לשיא את סגנון הקונטרפונקט החופשי. עובדה זו בולטת במיוחד בספרו "אמנות הפוגה", שבו מראה באך אינספור אפשרויות לשימוש בקונטרפונקט. יצירות הכוראל של יוהאן סבסטיאן באך מבוססות על קונטרפונקט חופשי בארבעה קולות, כאשר הקוים המלודיים העצמאיים משתלבים יחד ליצירת רצף הרמוני של ספטאקורדים.

שיטת הסוגים ללימוד ולכתיבת קונטרפונקט מתבססת על חמישה סוגים מרכזיים של כתיבת קונטרפונקט דו-קולי, כל אחד בעל רמת מורכבות גבוהה יותר מקודמו. השיטה מתבססת על קו בסיס (Cantus Firmus), ומעליו (בקול הסופרן) או מתחתיו (בקול הטנור) נכתב הקו המלודי הנוסף ליצירת קטע קונטרפונקטי. שיטת הסוגים תקפה ללימוד קונטרפונקט בסגנון המאה ה-16.

 
 

סולמות ומרווחים:

קונסוננס ראשי - מרווח של פרימה, אוקטבה או קווינטה זכה. אלה הם מרווחים יציבים מאד, ושימוש בהם מעכב את הרגשת התנועה וההתקדמות של הקטע המוזיקלי.
קונסוננס משני - מרווח של טרצה (קטנה או גדולה), סקסטה (קטנה או גדולה) וכן הרחבות של מרווחים אלה (לדוגמה: דצימה, המתקבלת מהוספת אוקטבה למרווח הטרצה). מרווחים אלה הם יציבים פחות, ומקנים תחושה של תנועה לקטע המוזיקלי.
דיסוננס - כל מרווח אחר.
תנועת צעדים - מאפיינו המרכזי של הקו המלודי הוא תנועה ב"צעדים", כלומר שכל צליל גבוה או נמוך מהצליל הקודם בטון או בחצי טון (באופן דיאטוני, דהיינו בצלילי הסולם). תנועה שאינה צעדים ("קפיצה") תהווה שבירה של הקו המלודי, ונדרשת על מנת להוסיף עניין לקטע המוזיקלי. יש לשמור על תמהיל נכון בין תנועת צעדים לבין קפיצות. כמו כן לרוב לאחר "קפיצה" יבוא "פיצוי", נאמר אם הקול קופץ מעלה, התנועה הבאה שלו תהיה לרוב צעד מטה.
עצמאות הקווים - במסגרת שיטת הסוגים, מושם דגש על כתיבת קו מלודי עצמאי. לכן, יש להשתדל שה"שיא" של הקו השני לא יתרחש בנקודת ה"שיא" של קו הבסיס, וכי התנועה של הצלילים תהיה מנוגדת כמה שניתן. כמו כן, אין ליצור קונטרפונקט המכיל יותר מ-3 מרווחים זהים רצופים, ויש להימנע מ"קפיצה" בו-זמנית בשני הקוים ולאותו הכיוון. בנוסף יש להימנע מאוקטבות או קווינטות מקבילות ומנסתרות

הסוג הראשון - תנועה בו זמנית. בסוג זה מתקיימת זהות ריתמית בין שני הקוים המלודיים. גם קו הבסיס וגם הקו הקונטרפונקטי מכילים צלילים שלמים בלבד, והמרקם הקונטרפונקטי המתקבל הוא חסר מאפיינים ריתמיים. על כל הצלילים בקו הקונטרפונקטי להיות במרווחים קונסוננטיים מצלילי קו הבסיס, כאשר ההעדפה היא למעט בקונסוננסים ראשיים ולמקמם רק בתחילתו ובסופו של הקטע.

הסוג השני - יחס ריתמי "2 ל-1". בסוג זה נכתב קו הבסיס בצלילים שלמים, ואילו הקו הקונטרפונקטי בצלילי חצי - כך שנוצר יחס ריתמי של 2:1. גם כאן, על כל אחד מצלילי החצי להיות במרווח קונסוננטי מצליל השלם שמתחתיו.

הסוג השלישי - קונטרפונקט קישוטי. בסוג זה נכתב קו הבסיס בצלילים שלמים, ואילו הקו הקונטרפונקטי בצלילי רבע - כך שנוצר יחס ריתמי של 4:1. צלילי הרבע הרבים מהווים פעמים רבות "קישוט" למלודיה, ולכן רוב התנועה תהיה ב"צעדים". בסוג זה מותרים מרווחים דיסוננטיים, אך ורק כצלילים עוברים וכקישוט ולא על פעמות מודגשות.

הסוג הרביעי - הצליל השוהה. סוג זה מתמקד ביצירת קונטרפונקט המבוסס על צלילים שוהים (סינקופות) ועל פתרונם ההרמוני. קו הבסיס נכתב בצלילים שלמים, ואילו הקו הקונטרפונקטי נכתב בצלילי חצי השוהים (באמצעות קשת) לאורך צליל שלם. בסוג זה מתאפשרת כתיבת מרווח דיסוננטי על פעמה כבדה, אך פתרונו בצליל הבא יהיה בצורה קונסוננטית.

הסוג החמישי - הקונטרפונקט המעורב. סוג זה מהווה "סיכום" של כלל הסוגים, ומשלב את כלל המאפיינים הריתמיים, המלודיים וההרמוניים שלהם. בסוג זה הכתיבה היא חופשית כמעט לחלוטין.
 
 
 
סולם הוא סדרה מוגדרת של צלילים, אשר גובהו של כל צליל בתוכה מוגדר לפי גודל המרווח המוזיקלי בינו לבין צליל בסיס נתון. לכל סולם יש אופי מוזיקלי ייחודי. כך למשל מקובל ליחס לסלם הטונים השלמים תחושה של אין-סופיות או מתח, בעוד שלסולם המינורי מקובל לייחס ביטוי של עצב או רגש עמוק.

כל צליל בסולם נקרא "דרגה".

אף על פי שהסולמות מרחבי העולם שונים בדרך כלל, המרווחים המוזיקליים בכל סולם מוגדרים לרוב על פי היחסים המתמטיים שבין התדירויות של כל אחד מצליליו.
 
 
סולמות נפוצים במוזיקה המערבית
סולם דו מז'ור
סולם לה מינור טבעי
סולם לה מינור הרמוני
סולם לה מינור מלודי בעליה
סולם לה מינור מלודי בירידה
 
הסולמות המז'וריים והמינוריים

בניגוד למה שנהוג לחשוב, הסולם המינורי והסולם המז'ורי אינם אלא מודוסים של הסולם הדיאטוני. בעוד ניתן לקרוא לכל סולם שהאקורד הראשון שלו (משמע, האקורד המשולש אשר תו הבסיס שלו הוא תו הבסיס של הסולם) הוא מז'ורי או מינורי בשם "סולם מז'ורי" או "סולם מינורי" בהתאמה. נהוג לייחס שמות אלו למודוסים מסוימים של הסולם הדיאטוני.

הסולם המז'ורי הוא המודוס היוני של הסולם הדיאטוני, והוא מורכב מסדרת המרווחים טון-טון-חצי-טון-טון-טון-חצי.
לדוגמה, תוי הסולם דו מז'ור הם דו-רה-מי-פה-סול-לה-סי.
הסולם המינורי הוא המודוס האאולי של הסולם הדיאטוני, והוא מורכב מסדרת המרווחים טון-חצי-טון-טון-חצי-טון-טון.
לדוגמה, תוי הסולם לה מינור הם לה-סי-דו-רה-מי-פה-סול.

כפי שניתן לראות, התווים של שני הסולמות זהים, כאשר הסולם המינורי מתחיל מהדרגה השישית של הסולם המז'ורי. סולמות המקיימים את היחס הזה מכונים סולמות מתאימים. הסיבה לפופולריות של שני המודוסים האלו היא שיש בהם טון מוביל, משמע, מרווח קונסוננטי בין הדרגה השלישית לדרגה השביעית.

 הסולם הפנטטוני

הסולם הפנטטוני הוא נגזרת של הסולם הדיאטוני. כפי ששמו מרמז, הוא מכיל חמישה מרווחים, ולכן חמישה תווים שונים בכל אוקטבה.

המבנה של הסולם הפנטטוני המינורי הוא סט המרווחים טרצה קטנה-סקונדה-סקונדה-טרצה קטנה-סקונדה.

השימוש הנפוץ ביותר בסולם הפנטטוני הוא במוזיקת הבלוז, בה נהוג לאלתר על הסולם המינורי מעל מהלך אקורדים מז'ורי מאותו תו הבסיס
(הנפוץ מביניהם ידוע בכינוי Twelve-bar).
המתח המוזיקלי המיוחד שנוצר משילוב בין סולם מינורי לליווי מז'ורי מאפשר "הרחבה" של הסולם על ידי הוספת דרגות, בדרך כלל כאלו אשר משלימות את המרווח בין שני תווים ויוצרות מעבר כרומטי. הנפוצות ביניהן הן הדרגות החמישית המוגבהת, השביעית המונמכת והשלישית המוגבהת (אשר כמעט תמיד תנוגן בפראזה אחרי הדרגה השלישית הטהורה). המתח שנוצר על ידי השימוש בהרחבות אלו נחשב לסימן היכר של הבלוז,
והן אף ידועות בכינוי Blue notes.

 סולם מוקטן

בדומה למז'ורי ולמינורי, גם הסולם הידוע בתור הסולם המוקטן הוא רק אחד מסולמות מוקטנים רבים, כאשר כל סולם שהטריאד הראשון שלו מוקטן יכול להקרא סולם מוקטן. הסולם המוקטן הוא המודוס הלוקרי של הסולם הדיאטוני, והוא מהמבנה חצי-טון-טון-חצי-טון-טון-טון.

הסולם המינורי הרמוני

הסולם המינורי הרמוני הוא הסולם המינורי עם דרגה שביעית מוגבהת. השימוש בסולם המינורי נהיה נפוץ בסביבות המאה השש עשרה, עם ההתפתחות של זרמים בבארוק המוקדם ששמו דגש על מוזיקה פונקציונלית, היות שאפשר להשתמש בדרגתו השביעית המוגבהת כתו מוביל אל הטוניקה. הסולם המינורי הרמוני ידוע בנטייה שלו ליצור תחושה של נגינה מודלית גם בשימוש מעל מהלך עם מרכז טונאלי יחיד המלוכד עם הטוניקה, וזאת מעצם העובדה שאין בו טון מוביל. במוזיקה המודרנית השימוש הכי בולט בסולם המינורי הרמוני הוא במוזיקת פופ ים תיכונית ובהרבה מסוגי המטאל.

הסולם הכרומטי

הסולם הכרומטי הוא סולם המכיל את כל 12 התווים האופייניים למוזיקה המערבית. המרווח בין כל שני תווים סמוכים בסולם הכרומטי הוא סקונדה קטנה. היות וכל אקורד משולש קיים בסולם הכרומטי לא ניתן לשייך לו משמעות הרמונית או מלודית מסוימת, ולכן, למרות השתרשות השם, לא נהוג להתייחס אליו כסולם מבחינה הרמונית ומלודית. השימוש בסולם הכרומטי באלתור הגיע לראשונה מנגני ג'אז, אשר היו משתמשים בו בשביל ליצור מתח בעזרת תצרום. עם השתכללות הטכניקות והתפתחות האטוניות השימוש ההרמוני בסולם הכרומטי נהיה נפוץ יותר ויותר. העקרון המנחה מאחורי שימוש הרמוני בסולם הכרומטי, למרות היותו נטול משמעות הרמונית לכאורה, הוא להדגיש בעיקר תווים שיש להם משמעות מלודית והרמונית, ולהשתמש בשאר התווים של הסולם ההרמוני באוף ביט. בשביל להימנע ממונוטוניות הנובעת משימוש עודף באותם המעברים הכרומטיים, מוזיקאים אשר מלחינים קטעים כרומטיים נוהגים להלחין אותם בצורה מודלית.

סולם הטונים השלמים

סולם הטונים השלמים (Whole-note) הוא סולם אשר המרווח בין כל שני תווים סמוכים בו הוא טון, הוא מכיל סך הכול שישה תווים בכל אוקטבה. סולם הטונים השלמים נפוץ במיוחד במוזיקת ג'אז, מכיוון שהוא מכיל את הטריאד המוגדל, אך לא מכיל אף טריאד אחר, שכן כל הטרצות בסולם הטונים השלמים גדולות.

דרגות

דרגה בסולם היא מיקום מספרי של צליל בסולם בהתאם לגובהו. הדרך הפשוטה ביותר לכנות את דרגות הסולם המז'ורי או המינורי היא: ראשונה, שנייה, שלישית, רביעית, חמישית, שישית ושביעית. בסולם דו מז'ור (ראו גם: סולם מז'ורי), הדרגה הראשונה תהיה דו, השנייה תהיה רה וכן הלאה. כמו כן, במוזיקה טונלית פונקציונלית יש דרך נוספת לכנות את הדרגות בסולמות מז'וריים ומינוריים, אשר מתייחסת לפונקציות ההרמוניות והמלודיות של כל דרגה. שמות הדרגות (בהתאמה לשיטה הקודמת): טוניקה, סופרטוניקה, מדיאנטה, סובדומיננטה, דומיננטה, סובמדיאנטה וטון מוביל, בסולמות הודים יש שמות אחרים לדרגות: סה, רה, גה, מה, פה, דה, ני, סה.

סולמות שאינם מערביים

מיקרוטונאליות

בניגוד למוזיקה מערבית מסורתית, תרבויות שונות בעולם פיתחו סוגים שונים של סולמות, אשר בהרבה מהמקרים המרווחים בין דרגותיו לא מתחלקים לחצאי הטונים המאפיינים את המוזיקה המערבית. במוזיקה ההודית, למשל, קיים "סוג של סולם" הידוע כרגא, והוא דומה למקאם אשר נמצא במוזיקה ערבית עתיקה.

מקאם

עוד מושג שאינו קיים במוזיקה המערבית הוא מושג המקאם. אפשר לומר שהמקאם הוא המושג המקביל לסולם במוזיקה הערבית העתיקה, אם כי ההקבלה הזאת אינה מדויקת. ההבדל העיקרי בין סולם לבין מקאם נעוץ בעובדה שאין אורך אחיד לסט המרווחים שמאפיין כל מקאם. כמו כן, גם אין יחידת חלוקה קבועה. מהסיבה הזאת עדיין קיימים במקאמים מרווחים זכים, אשר דעכו ברובם מהמוזיקה המערבית עם השתרשות הסולם המושווה. ישנם גם מקאמים הנחשבים למקמים שונים, למרות שהמרווחים שמרכיבים אותם זהים, אפילו כאשר משתמשים בהם באותו המרכז הטונאלי. ההבדל היחיד ביניהם הוא ההדגשה והטמעה של דרגות שונות בכל אחד מהמקאמים. למקאמים משמעות רוחנית, פולחנית ודתית, וכן יש מקאמים מסורתיים לטקסים שונים כגון פולחנים דתיים, חתונות והלוויות.
 
 
סולם דיאטוני הוא סולם המשתמש רק בחלק מהתווים האפשריים במוזיקה המערבית (לרוב בשבעה מתוך השנים-עשר), ובנוי על פי תבנית מסוימת של מרווחים. הסולם הדיאטוני מוגבל בתחום האוקטבה, כולל 7 שמות יסוד שונים, ומכיל 5 טונים שלמים ושני חצאי טונים. הסולמות המז'וריים והמינוריים, הסולמות ההרמוניים, המלודיים והמודוסים השונים, שייכים כולם למשפחת הסולמות הדיאטוניים.
 
 

מודוסים הם סולמות מוזיקליים עליהם הושתתה המוזיקה של ימי הביניים והרנסאנס (מודוס משמעו מודל/תבנית ביוונית). בעידן הטונלי (החל מהמאה ה-17) השימוש בהם במוזיקה מערבית פחת. כיום משתמשים במודוסים בעיקר בפלמנקו, ג'אז, חזנות, ובמוזיקה קלאסית מודרנית. מודוסים שימשו בזמר העברי המוקדם. כמו כן, מודוסים משמשים הרבה במוזיקה לסרטים שכן הם יוצרים מצלולים ו"תחושות" שלא קיימים בסולם מז'ורי או במינורי הרגילים.

בכדי להבין את המודוסים, נתבונן לדוגמה בתוים דו, רה, מי, פה, סול, לה וסי המרכיבים את סולם דו מז'ור, שצליל הטוניקה שלו הוא דו. אם נשתמש באותם הצלילים של דו מז'ור, אך נתייחס לטוניקה שונה, יתקבל מודוס. לדוגמה, אם נתייחס לרה כאל הטוניקה במקום דו יתקבל מודוס בשם רה דורי.

סולם רה דורי הוא סולם מינורי שהדרגה השישית בו שונתה וכעת היא סקסטה גדולה (ראו גם: מרווח) מן השורש, ולא סקסטה קטנה כמו בסולם מינור טבעי.

אותה השיטה מייושמת גם לכל שאר המודוסים: כאשר מייחסים בנגינת צלילי הסולם דו מז'ור לדו כאל הטוניקה, מתקבל המודוס "יוני" (שהוא למעשה סולם מז'ורי); כאשר מתייחסים לרה כאל הטוניקה, מתקבל המודוס דורי; כאשר מתייחסים למי, מתקבל המודוס פריגי; כאשר מתייחסים לפה, מתקבל המודוס לידי; כאשר מתייחסים לסול, מתקבל המודוס מיקסולידי; כאשר מתייחסים ללה, מתקבל המודוס אאולי (מינור טבעי); וכאשר מתייחסים לסי, מתקבל המודוס לוקרי.

את המודוסים מחלקים ל-2 קבוצות: מודוסים מז'וריים ומודוסים מינוריים. כך אפשר לאמוד את השינויים בהם לעומת הסולם המז'ורי והמינורי ביתר קלות. המודוסים המאזו'ריים הם: יוני, לידי ומיקסולידי; המודוסים המינוריים הם: דורי, פריגי ואאולי. מודוס יוצא דופן הוא המודוס הלוקרי, הוא נקרא "סולם חצי מוקטן", משום שהדרגה הראשונה, השלישית החמישית והשביעית שלו יוצרות אקורד חצי מוקטן (המדרגה החמישית בלוקרי מונמכת).

שם המודוס שורש הסולם (ללא סימני היתק) יחס למז'ור/מינור
יוני דו-דו מז'ור
דורי רה-רה מינור עם הגבהת מדרגה 6
פריגי מי-מי מינור עם הנמכת מדרגה 2
לידי פה-פה מז'ור עם הגבהת מדרגה 4
מיקסולידי סול-סול מז'ור עם הנמכת מדרגה 7
אאולי לה-לה מינור (טבעי)
לוקרי סי-סי (פריגי עם הנמכת מדרגה 5)

פירוט רשימת המודוסים (ה"טבעיים" או הכנסייתיים)

קיימים 7 מודוסים כמספר צלילי הסולם הדיאטוני. להלן הגדרה כללית של המודוסים:

המודוס הראשון הוא מודוס יוני, - הסולם המז'ורי הבסיסי שממנו נגזרים כל שאר המודוסים ושאליו מושווים שאר המודוסים המז'וריים . מרווחי הצלילים בסולם הם:
טון - טון - חצי טון - טון - טון - טון - חצי טון ( כשהשורש לסולם הוא דו: דו, רה, מי, פה, סול, לה, סי, דו).
 
המודוס השני הוא מודוס דורי, - סולם מינורי עם דרגה שישית מוגבהת (סקסטה גדולה, במקום קטנה). מרווחי צליליו הם:
טון - חצי טון - טון - טון - טון - חצי טון - טון (כשהשורש לסולם הוא רה: רה, מי, פה, סול, לה, סי, דו, רה).
המודוס השלישי הוא מודוס פריגי, - סולם מינורי עם דרגה שנייה מונמכת (סקונדה קטנה במקום גדולה). מרווחי צליליו הם:
חצי טון - טון - טון - טון - חצי טון - טון - טון (כשהשורש לסולם הוא מי: מי, פה, סול, לה, סי, דו, רה, מי).
 
המודוס הרביעי הוא מודוס לידי, - סולם מז'ורי עם דרגה רביעית מוגבהת (קוורטה מוגדלת במקום קוורטה זכה). מרווחי צליליו הם:
טון - טון - טון - חצי טון - טון - טון - חצי טון (כשהשורש לסולם הוא פה: פה, סול, לה, סי, דו, רה, מי, פה).
הערה: מודוס זה בשימוש מועט בשל הקוורטה המוגדלת פה-סי.
 
המודוס החמישי הוא מודוס מיקסולידי, - סולם מז'ורי עם דרגה שביעית מונמכת (ספטימה קטנה במקום גדולה). מרווחי צליליו הם:
טון - טון - חצי טון - טון - טון - חצי טון - טון (כשהשורש לסולם הוא סול: סול, לה, סי, דו, רה, מי, פה, סול).
 
המודוס השישי הוא מודוס אאולי, - הסולם מינור טבעי (אליו מושווים שאר הסולמות המינורים). מרווחי הצלילים בסולם הם:
טון - חצי טון - טון - טון - חצי טון - טון - טון (כשהשורש לסולם הוא לה: לה, סי, דו, רה, מי, פה, סול, לה).
המודוס השביעי הוא מודוס לוקרי, שדומה לסולם המינורי, עם דרגה שנייה ו וחמישית מונמכים . מודוס זה נקרא גם מודוס "חצי מוקטן", מרווחי צליליו הם:
חצי טון - טון - טון - חצי טון - טון - טון - טון (כשהשורש לסולם הוא סי: סי, דו, רה, מי, פה, סול, לה, סי).
הערה: מודוס זה אינו משמש בפועל בשל הקווינטה המוקטנת סי-פה. "מודוס לוקרי" בג'אז מתפקד בעצם כמילוי הדומיננטה במז'ור.

מודוסים הנגזרים מסולם מינור הרמוני

באופן דומה לגיזרת המודוסים השונים מהסולם המז'ורי, ניתן לגזור מודוסים מסולם מינור הרמוני. המודוסים הללו נמצאים בשימוש בעיקר במוזיקת ג'אז, ונקראים בדרך כלל על שם המודוס המקביל להם הנגזר מהסולם המז'ורי בתוספת השינוי היחסי (בחלק מן המקרים השם נגזר דווקא בהתייחסות למודוס שאינו מקביל מטעמי דמיון, ובכל מקרה לרבים מהמודוסים הללו מספר שמות). כך אם נתייחס למדרגה השנייה של מינור הרמוני כטוניקה נקבל את המודוס דורי במול 2; מהדגה השלישית נקבל דורי דיאז 5; מהרביעית, דורי במול 7 (מודוס זה מכונה גם מיקסולידי-לידי; מהדרגה החמישית נקבל מיקסולידי במול 6; מהדרגה השישית נקבל לוקרי 9 בקר; ומהדרגה השביעית נקבל מודוס הנקרא אולתרד ומשמש בסולם דומיננטי מרכזי בג'אז.


שם המודוס
יחס למז'ור/מינור
מינור מלודי
מינור עם הגבהת המדרגה השישית והמדרגה השביעית
דורי במול 2
מינור עם הגבהת המדרגה השישית והנמכת המדרגה השנייה
לידי דיאז 5
מז'ור עם הגבהת המדרגה הרביעית והחמישית
מיקסולידי-לידי
מז'ור עם הגבהת המדרגה הרביעית והנמכת המדרגה השביעית
מיקסולידי במול 6
מז'ור עם הנמכת המדרגה השביעית והמדרגה השישית
לוקרי בקר 2
מינורי עם הנמכת המדרגות השביעית השישית וחמישית
אולתרד
מז'ור עם מדרגה שנייה מוגבהת ומונמכת, מדרגה רביעית מוגבהת (או חמישית מונמכת), מדרגה חמישית מוגבהת (או שישית מונמכת) ומדרגה שביעית מונמכת
 

סולם כרומטי הוא סולם מוזיקלי שהמרווח בין כל שני צלילים סמוכים בו הוא של חצי טון, כלומר: סולם המשתמש בכל הצלילים הקיימים בטווח של אוקטבה (במוזיקה המערבית).

סולם כרומטי עולה ויורד

בסולם הכרומטי אין כמעט שימוש, כיוון שלסולם אין כל תכונה טונאלית (תחושה של יציבות), מלודית או הרמונית מיוחדת, והוא כולל את כל התווים האפשריים ולכן לא ניתן להגדיר בו דרגות או כל דבר הקשור בהן. הסגנון המוזיקלי היחיד בו משתמשים בסולם הדומה לסולם כרומטי הוא ג'אז, אך גם שם נדיר למצוא סולמות כרומטיים טהורים. כך נותר הסולם הכרומטי בעיקר בגדר נקודת התייחסות קיצונית ולא כסולם מוזיקלי פעיל.

המלחין יוהאן סבסטיאן באך כתב יצירה המנוגנת בסולם זה: "הפנטזיה הכרומטית".
 
כלי כרומטי

כלי כרומטי הוא כלי נגינה שניתן לנגן עליו את הסולם הכרומטי. רוב כלי הנגינה הם כלים כרומטיים, וכאשר אומרים כלי כרומטי, בדרך כלל מדובר בכלי הקשה, היות שכלי הקשה רבים אינם כרומטיים.

כלי הקשה כרומטיים הם, בין השאר: קסילופון, מטלופון, מרימבה, ויברפון, גלוקנשפיל, תופי פלדה (Steel Drum). לעומתם, כלי הקשה שאינם כרומטיים: מערכת תופים סטנדרטית, משולש, טימפני, תופי בונגו, תופי קונגה, רעשנים, מקלות גשם, קסטנייטות, פעמונים ועוד.

רבים מכלי ההקשה שאינם כרומטיים, ניתנים לכיוון לגובה צליל מסוים, או שניתן לקנותם בגובה צליל מסוים, כיוון שלא ניתן לבצע עליהם את כל הסולם הכרומטי הם עדיין לא כלים כרומטיים.
 
 

סולם מוקטן, או סולם אוקטטוני (מכיוון שקיימים בו 8 צלילים שונים) הוא סולם מוזיקלי, שכל הדרגות בו מוקטנות. סולם זה יכול להופיע בשתי צורות:

  1. טון וחצי טון לסירוגין.
  2. חצי טון וטון לסירוגין.

הסולם המוקטן מורכב משמונה צלילים (ולא משבעה כמו במודוסים, או בסולם המז'ורי והמינורי, ולכן נקרא גם סולם אוקטטוני), ואינו מושך לטוניקה מסוימת.

דבר זה נגרם כי אם נתחיל את הסולם מתו מסוים, הוא יהיה זהה לזה שמעליו בטרצה קטנה לחלוטין (מלבד חילופים אן-הרמוניים), וגם לזה שמעליו בטריטון (שתי טרצות קטנות), וגם לזה שמעליו בסקסטה גדולה (שלוש טרצות קטנות).

כמו כן, אם נתחיל סולם מוקטן מהדרגה השנייה, יצא לנו סולם מוקטן בצורה השנייה (אם הסולם היה טון וחצי טון לסירוגין, הסולם שמתחיל מהדרגה השנייה שלו יהיה חצי טון וטון לסירוגין). לפיכך הסולם המוקטן מושך לשמונה מקומות שונים בו זמנית.

סולם זה נמצא בתחום המוזיקה האטונאלית והחלו להשתמש בו רק במאה ה-20, והוא משמש רבות את אוליביה מסיאן ואחרים בני תקופתו. ניתן למצוא שימוש בו גם בג'אז, אך במקרים אלה הוא יופיע לרוב רק כמעבר ולא כסולם של ממש.
 
 
 
במוזיקה סולם הטונים שלמים הוא סולם המורכב ממרווחים של טון בין כל צליל. מפני שסולם זה מורכב מטונים שלמים, יש בו רק אקורדים מוגדלים. לסולם זה יש רק 2 "היפוכים": אם הסולם מתחיל מהתו דו, אז צליליו יהיה דו, רה, מי, פה#, סול# ולה#. אם מתחילים לנגן אותו מהתו דו#, אז צליליו יהיו: דו#, רה#, פה, סול, לה, וסי. אם מתחילים את הסולם מהצליל רה, הצלילים יהיו זהים לסולם שמתחיל מהצליל דו. נגינה של הסולם נותנת תחושה אין סופית, ושימוש נפוץ בסולם קיים בסרטים, כדי ליצור אפקט של חלום, או משהו על-מציאותי.
 
 
 
אקורד (Chord) או בשמו העברי תצליל הוא צירוף של שלושה צלילים או יותר המנוגנים יחד. מספר אקורדים ברצף, היוצרים מתח והרפיה נקראים מהלך הרמוני.
 

אקורדים משולשים

ארבעת סוגי האקורדים המשולשים, כולל סימונים נפוצים ומרווחים בטונים.

אקורדים משולשים במצבם היסודי (ידועים גם בסימונם  _3^5 ) מורכבים מטרצה ומקווינטה שמופיעות מעל הבס. קיימים ארבעה סוגים של אקורדים משולשים:

  • האקורד המז'ורי, מורכב מקווינטה זכה (מושלמת) ומטרצה גדולה. האקורד הוא בעל אופי "שמח" ונחשב יציב במיוחד, מאחר שהקווינטה והטרצה מופיעות בסדרת הצלילים העיליים של צליל השורש.
  • האקורד המינורי, מורכב מקווינטה זכה ומטרצה קטנה. האקורד נחשב "עצוב" ביחס לאקורד המז'ורי.
  • האקורד המוקטן, מורכב מטרצה קטנה ומקווינטה מוקטנת (מרווח הידוע גם בשם טריטון). במערכת הדיאטונית, האקורד נוצר בדרגה השביעית (VII) במז'ור ובדרגה השניה (II) במינור.
  • האקורד המוגדל, מורכב מטרצה גדולה ומקווינטה מוגדלת (מרווח אנהרמוני לסקסטה קטנה). האקורד אינו נוצר באופן טבעי במערכת הדיאטונית, אולם עלול להווצר על הדרגה השלישית במינור, כאשר משתמשים בטון מוביל (מינור הרמוני).

שמם של האקורדים לפי התירואיה הקלאסית נקבע על-ידי סוגם, צליל הבסיס שלהם, וצליל הטרצה (מז'ורית או מינורית - גדולה או קטנה בהתאמה). לדוגמא, משולש דו מינור, הוא אקורד משולש לפי ההסבר מעלה, אשר צלילו הבסיסי הוא דו, ובו טרצה קטנה בין צליל הבסיס לצליל הטרצה.

היפוכים של אקורדים

בצליל הבס של האקורד יכול להופיע גם צליל אחר מצליל השורש (הוא הצליל היסודי ממנו בנינו את האקורדים המשולשים הבסיסיים). במידה וצליל הטרצה של האקורד מופיע בבס, מכונה האקורד סקסטאקורד (או היפוך ראשון) ומסומן _3^6, מאחר שהמרווחים המופיעים מעל הבס הם טרצה וסקסטה. כאשר מדובר באקורד מז'ור או מינור, נהוג לחשוב על הסקסטאקורד כבעל אופי קליל וזורם יותר מאשר האקורד במצבו היסודי. סקסטאקורד מוקטן יציב יותר מהאקורד המוקטן במצבו היסודי, מאחר שכך אין יחסי טריטון עם הבס.

ניתן לבנות את האקורד גם על צליל הקווינטה, ואז מתקבל קוורטסקסאקורד (מכונה גם היפוך שני), והוא מסומן _4^6. גם במקרה זה האקורד נקרא כך משום שאלה המרווחים שמופיעים מעל הבס. לפי כללי ההרמוניה והולכת הקולות הבסיסיים, מדובר באקורד דיסוננטי המחייב פתרון (מאחר שקוורטה, כאשר היא מופיעה מעל הבס, נחשבת דיסוננס).

ספטאקורדים

שמונת סוגי האקורדים המרובעים (ספטאקורדים).

ספטאקורדים (מלשון ספטימה) הם אקורדים המכילים לא רק טרצה וקווינטה, אלא גם ספטימה. הספטימה של האקורד הופיעה לראשונה כתוצאה של הולכת קולות כצליל זר לאקורד – צליל עובר או צליל שוהה. כך למשל צליל הספטימה בדומיננט ספטאקורד (ספטאקורד הבנוי על הדרגה החמישית) הופיעה כצליל עובר בין מדרגה 5 למדרגה 3 של הסולם.

שמם של הספטאקורדים נגזר מהאקורד המשולש עליו הם מבוססים, ומשם הספטימה. כך למשל הדומיננט ספטאקורד הוא אקורד מז'ור עם ספטימה קטנה ייקרא לעתים אקורד "מז'ור-קטן", או למשל אקורד מינור עם ספטימה קטנה ייקרא "מינור-קטן".

גם בספטאקורדים צליל הבס לא חייב להיות צליל השורש, וניתן ליצור היפוכים של האקורד. ההיפוך הראשון מכונה קווינט-סקסטאקורד ( _5^6 ), ההיפוך השני מכונה טרצ-קוורטאקורד ( _3^4 ), וההיפוך השלישי מכונה סקונדאקורד ( _2^4 ). גם במקרה זה שמות ההיפוכים נובעים מהמרווחים המופיעים מעל הבס.

סימוני האקורדים בג'אז ובמוזיקה הקלה

אצבוע אקורד Am (לה מינור) בגיטרה

שיטה זו נהוגה בעיקר במוזיקה פופולרית, ונוחה במיוחד לנגינת ליווי בגיטרה ופסנתר.

האקורדים נרשמים לפי אותיות האלפבית הלטיני. משמעותן כדלקמן:

  • A - לה
  • B - סי
  • C - דו
  • D - רה
  • E - מי
  • F - פה
  • G -סול

בנוסף לשמו הבסיסי של האקורד, קיימים סימנים נוספים בשיטת סימוני האקורדים שנותנים לנו להגדיר את תצורת האקורד בצורה מדויקת ומורכבת יותר, סימנים אלו תמיד יופיעו לפי סדר מסוים בכתיבת האקורד, כשהאות שמסמלת את תו האקורד תהיה תמיד הראשונה בסדר זה.

להלן רשימת הסימנים הנוספים בשיטת סימוני האקורדים, לפי הסדר בהם יופיעו.

1. תו האקורד הבסיסי, לפי סימונו באלפא-בית הלטיני.

2. היתקו של האקורד:

  • סימון b לבמול
  • סימון # לדיאז

3. במידה והאקורד מינורי, מוקטן או מוגדל, כעת יצויין פרט זה על ידי:

  • סימון m (קיצור ל־minor) לאקורד מינורי.
  • סימון dim (קיצור ל־diminished) לאקורד מוקטן.
  • סימון Aug (קיצור ל־Augmented) לאקורד מוגדל.

אם מופיע האקורד ללא ציונים מסוג אלו, ותופיע רק האות המסמלת את תו הבסיס של האקורד – האקורד הוא מז'ורי.

4. כאן תופיע כל הוספת צליל נוסף לאקורד בצורה מספרית, כשהמספר מתייחס למרווח מצליל הבס שנוסף לאקורד. לדוגמה:

  • סימון 6 מציין כי יש להוסיף לאקורד סקסטה, כך למשל אקורד A6 יכיל את הצלילים לה-דו דיאז-מי-פה דיאז. כדאי לציין כי בעולם ההרמוניה הקלאסית יתייחסו לאקורד זה כאל היפוך קווינט-סקסט של אקורד פה דיאז מינור קטן.
  • סימון שבע הוא יוצא דופן בשיטה זו, מכיוון שכשהוא מופיע באקורד הוא מורה לנו לנגן דווקא את הדרגה השביעית-במול של אותו סולם, בעוד שאם נראה את אותו סימון בתוספת האותיות Maj (משמע-Maj7) אז נדע שמתכוונים לדרגה השביעית הטהורה.
ישנן אינספור וואריאציות שניתן לתת לאקורד, אך בכולן חוקי הרישום זהים- תחילה מופיעה האות המייצגת את התו הבסיסי באקורד, אחריו יופיע ההיתק (דיאז או במול), שלישי יופיע "מינו" של האקורד (מינור יסומן באות m, מז'ור יסומן בהיעדרה של אות זו). לאחר מכן יופיעו באותיות ומספרים מאפיניו האחרים של האקורד.
 
 

בתאוריית המוזיקה המונח מרווח מציין את ההפרש בגובה בין שני צלילים. במוזיקה הטונאלית, המרווח מוגדר בדרך כלל כיחס בין התדירויות של שני הצלילים[1] ‏‏או על ידי המרחק בין התווים המייצגים אותם על הסולם הדיאטוני. באתנומוזיקולוגיה נהוג למדוד את המרווחים בסנטים, ובמוזיקה לא טונאלית ישנן שיטות רבות אחרות.

היחידה הבסיסית בה נמדד המרווח המוזיקלי הוא ה"טון". היחידה הקטנה ביותר במוזיקה המערבית היא חצי טון, ולפיה מכוונים כלי הנגינה המערביים. במוזיקה מזרחית לסוגיה משתמשים גם ברבעי טונים ובסולמות שונים.

מרווחים קטנים מאוקטבה נקראים מרווחים פשוטים ואילו גדולים ממנה נקראים מורכבים. בשיטה הטונאלית, לכל מרווח יש מספר גרסאות - זך או מינור ומז'ור, וכן מוגדל או מוקטן - שההבדל ביניהם הוא המרחק המדויק בין התווים, בפועל כל גרסה מרוחקת חצי טון מהשנייה.

  • כשמסתכלים על רשימת המרווחים, ישנם מרווחים שמספר הטונים שלהם זהה, למשל פרימה מוגדלת וסקונדה קטנה, או טרצה מוגדלת וקוורטה, אך מה שקובע אם המרווח הוא כך או כך הוא שמות הצלילים: המרווח בין מי לפה תמיד יהיה סקונדה, גם אם יש מי במול, ופה דיאז (שביניהם תהיה סקונדה מוגדלת, ולא טרצה קטנה), שאפשר לרשום אותם כרה דיאז, וסול במול, שביניהם תהיה קוורטה מוקטנת.
 
 
מרווח זך

בתאוריית המוזיקה, מרווח זך הוא מרווח שנעים לאוזן לשמוע אותו, והוא מרווח "צלול". למעשה, הצלילים הזכים מתיימרים להיות צליל אחד, למרות שלפעמים אפשר להבחין בכך שהם שניים. המרווחים הזכים שקיימים במוזיקה הם הפרימה, הקוורטה, הקווינטה, והאוקטבה. מרווחים זכים נחשבים לקונסוננסים מקטגוריית "קונסוננסים מושלמים".

מרווח קונסוננט בלתי מושלם

בתאוריית המוזיקה, מרווח קונסוננט בלתי מושלם הוא מרווח שלא צורם לאוזן, אך יש בו "חיכוך" מסוים.

במוזיקה של ימי הביניים הקוורטה והקווינטה, וכן האוקטבה, נחשבו למרווחים הקונסוננטים היחידים. במהלך ימי הביניים המאוחרים והגלישה אל הרנסאנס עם המעבר למוזיקה טונאלית, הפכו הטרצה והסקסטה (שמשלימה אותה לאוקטבה) במוזיקה המערבים למרווחים קונסוננטים אף הם. המרווחים הללו מופיעים בכל יצירה, ובכל אקורד כמעט במערכת הטונאלית. קונסוננטים בלתי מושלמים מתפקדים באופן מושלם בהולכת קולות מסורתית של המוזיקה המערבית, גם כמרווחים מקבילים:



כך כותבים טרצות מקבילות: Music Consonant tierd.PNG

כך כותבים סקסטות מקבילות:Music Consonant sxt.PNG

 מרווח דיסוננטי

בתאוריית המוזיקה, מרווח דיסוננטי הוא מרווח שצורם לאוזן, בו שני צלילים "מתנגשים" כביכול. המרווחים הדיסוננטיים שקיימים במוזיקה הם הסקונדה, הטריטון והספטימה. כשדיסוננט מופיע ביצירה הוא נדרש להיפתר, בדרך כלל אל הצליל שמתחתיו, בהתאם לחוקי הולכת הקולות.

כיצד הדיסוננטים נפתרים - בסולם דו מז'ור

המרווח הדיסוננט באקורדים

במוזיקה הקלאסית, מופיעים מרווחים דיסוננטיים במספר סוגי אקורדים:

  • בספטאקורד דומיננטי, כמו סול סי רה פה (אקורד G7), בו יוצר פה מרווחים דיסוננטים עם סי (טריטון) וסול (ספטימה), ובמצב זה הפה נפתר למי. Music Disonant Acord note.PNG
  • באקורד עם צליל שוהה (Sus4), כמו דו, פה, סול, כאשר הפה והסול יוצרים מרווח דיסוננט, גם במקרה זה נפתר פה למי.
  • בקוורטסקסטאקורד - קוורטה נחשבת לדיסוננס כשהיא יוצרת מרווח זה עם צליל הבס.

רשימת המרווחים

פרימה זהו המרווח הראשון, שהוא מרווח בין תו לאותו התו. פרימה נחשבת למרווח זך. באופן מעשי אין היא מהווה מרווח, משום שאיננה מכילה אפילו את היחידה הקטנה ביותר - חצי טון. כאשר מדובר במהלכים הרמוניים, יש משמעות גם למרווח הפרימה, גם אם אינו נשמע לאוזן. מצב זה נקרא אנהרמוניה.

סקונדה זהו המרווח השני, הנחשבת לדיסוננס. המרווח סקונדה הוא מרווח בן 2 צלילים, כמו בין דו לרה. הסקונדה מתחלקת לשני סוגים: סקונדה קטנה, שהיא מרווח של חצי טון בין צליל לצליל, וסקונדה גדולה, שהיא מרווח של טון שלם. הסקונדה, כשצליליה מופיעים בו-זמנית צורמת ואינה נעימה לאוזן, בייחוד הסקונדה הקטנה. מרווח של סקונדה מתאפיין בחוסר יציבות ומבקש להיפתר - כלפי מעלה או כלפי מטה. המרווח המשלים את הסקונדה הוא הספטימה, הנושאת אותן תכונות בדיוק.

טרצה זהו המרווח השלישי. המרווח טרצה הוא מרווח בן 3 צלילים, כמו בין דו למי. טרצה נחשבת למרווח קונסוננס בלתי מושלם. הטרצה מתחלקת גם היא ל: קטנה - טון וחצי - וגדולה - שני טונים. בסולם דו מז'ור תופיע טרצה גדולה בין דו למי, בין פה ללה ובין סול לסי. בין רה לפה, בין מי לסול ובין לה לדו ישנה טרצה קטנה. מרווח הטרצה מצליל היסוד של הסולם או של האקורד מגדיר אותו בהתאם לגודל הטרצה; מז'ורי - בעל טרצה גדולה, או מינורי - העל טרצה קטנה.

קוורטה זהו המרווח הרביעי. המרווח קוורטה הוא מרווח בן 4 צלילים, כמו בין דו לפה. קוורטה נחשבת למרווח זך כשאינה מופיעה מול הבס, בערך עד המוזיקה של סוף המאה ה-18. קוורטה מוגדלת היא טריטון (מרווח בן 3 טונים), שנחשב למרווח דיסוננטי. בעבר נודע כמרווח "שטני" שאין לנגנו.

קווינטה זהו המרווח החמישי. המרווח קווינטה הוא מרווח בן 5 צלילים, כמו בין דו לסול. קווינטה נחשבת למרווח זך הקווינטה היא בת שלושה וחצי טונים ויכולה להיות מוגדלת (4 טונים) או מוקטנת (טריטון). הקווינטה מופיעה בסולם דו מז'ור בין דו לסול, בין רה ללה ובין מי לסי.

סקסטה זהו המרווח השישי. המרווח סקסטה הוא מרווח בן 6 צלילים, כמו בין דו ללה. סקסטה נחשבת למרווח קונסוננס בלתי מושלם. סקסטה קטנה היא בת ארבעה טונים וסקסטה גדולה בת ארבעה וחצי טונים. בסולם דו מז'ור מופיעה סקסטה קטנה בין מי לדו וסקסטה גדולה בין דו ללה ובין רה לסי.

ספטימה זהו המרווח השביעי. המרווח ספטימה הוא מרווח בן 7 צלילים, כמו בין דו לסי. ספטימה נחשבת למרווח דיסוננט. ספטימה קטנה היא בת חמישה טונים וספטימה גדולה בת חמישה טונים וחצי. בסולם דו מז'ור נמצאת הספטימה הקטנה בין מי לרה ואילו הגדולה בין דו לסי.

אוקטבה זהו המרווח השמיני. מרווח אוקטבה הוא מרווח בן 8 צלילים, כמו בין דו לדו שמעליו. אוקטבה נחשבת למרווח זך. היא בת שישה טונים, מביאה את הסולם מחדש אל צליל הטוניקה שלו, אם גבוה או נמוך יותר.

אל רשימת המרווחים הללו המוכרים יותר מתווספים גם הנונה (9), שבת בת שישה וחצי טונים (קטנה) או שבעה טונים (גדולה), הדצימה (10) שהיא למעשה אוקטבה + טרצה, האונדצימה (11) שהיא אוקטבה + קוורטה וכולי.

מרווחים במוזיקה
פרימהסקונדהטרצהקוורטהטריטוןקווינטהסקסטהספטימהאוקטבה


לכל מרווח יש אחר המשלים אותו לאוקטבה ואופיו הצלילי דומה לזה שלו.

  • הסקונדה צורמת ואינה נעימה לאוזן. מרווח של סקונדה מתאפיין בחוסר יציבות ומבקש להיפתר בהתאם לכיוון - כלפי מעלה או כלפי מטה. המרווח המשלים את הסקונדה הוא הספטימה, הנושאת תכונות צליליות דומות, אך בניגוד לתצלילה ה"מכווץ" של הסקונדה, הסטימה נשמעת "רחבה" יותר.
  • הטרצה היא מרווח יציב ונוח, שאיננו דורש פתרון המסגרת ההרמוניה המסורתית. קריאת הקוקייה משתמשת במרווח זה, דבר הבא לידי ביטוי גם בשעוני קוקייה ופעמוני דלתות. היפוכה המשלים הוא מרווח הסקסטה, היציב כמוה.
  • קוורטה וקווינטה מאופיינות בתצליל "ריק". כל אחת היא היפוכה של השנייה ושתיהן יחד יוצרות אוקטבה מלאה. בעוד שהקווינטה נחשבת למרווח קונסוננטי באופן מוחלט, הדבר אינו כך בנוגע לקוורטה, ככתוב מעלה.
  • אוקטבה הוא המרווח השלם והיציב ביותר, משום שלמעשה הוא כולל את כולו בעצמו והמשלים היחיד שלו הוא למעשה הפרימה. היא מכפילה את עצמה, כמו שירת אוניסונו - בקול אחד.

אולפן הקלטות באילת BananoMusic

BananoMusic | אולפן הקלטות באילת | בית ספר למוזיקה | אולפן עריכת וידאו | הקלטת שיר | כלי נגינה
הקלטת כנסים | שכפול דיסקים | הפקת קליפים
www.banano.co.il


האתר נבנה במערכת 2all בניית אתרים